דיאנה אהובה שלי, חברת נפש יקרה שלי, אחותי, ליבתי.
הכרנו בנסיבות לא משמחות, בפורום תמיכה בריאותי בתפוז באינטרנט. הייתי אז חדשה בעסק, המומה, עצובה וחרדה, ואת, למודת קרבות וניסיון, שהסתכלת למוות בלבן של העיניים כבר מספר פעמים בחייך הקצרים, מיד אימצת אותי אל חיקך.
נוצר בינינו חיבור מיידי ומיוחד, שמהר מאד גלש אל מעבר לגבולות הוירטואליה. נחשפנו זו בפני זו עם כל הפחדים, החרדות, הכעסים והכאב. מצאנו בינינו כל כך הרבה נקודות דמיון משותפות ודברים שיכולנו להזדהות איתם, עד שהרגשנו כאילו אנחנו מכירות כבר עשרות שנים.
אני זוכרת, שבזמן מסוים סיפרתי בפורום בתפוז שאני צורפת במקצועי ושאחד הדברים שעזרו לי בעבר ועוזרים לי גם היום להתמודד עם משברים ולאגור כוחות, הוא טבעת שיצרתי לעצמי ועליה המלים הפותחות את תפילת "אנא בכח". מיד אמרתי לי שאת רוצה גם טבעת כזו ושתהיה משהו מיוחד, כי הריי את דיאנה, ליידי די כמו שנהגתי לכנות אותך, והליידי שאת צריכה משהו מיוחד.
בינתיים נשכח העניין כביכול, מספר שבועות עברו ובדיוק ביום ההולדת האחרון שלך, ביקרנו ראול בן זוגי ואני אצלך ואצל אורי בבית המדהים בגליל. כמוך בדיוק, גם הבית שבנית לך לתפארת – מיוחד, קסום ומלא אור ואוירה. הגשתי לך במתנה בהפתעה את הטבעת שצרפתי לך, אפילו מבלי לדעת איזו מידה את עונדת, והנה – היא התאימה לך בדיוק, הן מבחינת המראה והן מבחינת המידה, כאילו ידעתי, דיאנה, לקרוא אותך בלבי.
חודשים עברו, דיאנה, ושתינו המשכנו להלחם ולצחוק, לצחוק ולהלחם, וגם לבכות מדי פעם. צחקנו על האהבה המגוחכת שלנו לשופינג, קראנו לזה "קניותרפיה" – השיטה הנשית הטובה ביותר להתנחם. דיברנו על כך שאת, אני וקארין מהפורום, שמאד אהבה אותך, נפגש מפגש בנות משולש ונעשה ביחד שופינג מטורף משולב בשיחת בנות כמו שרק אנחנו יודעות לעשות. לצערי לא הספקנו.
לטיול של בנות קבוצת התמיכה בפייסבוק החלטת מיד להצטרף, למרות שמה לך, ליידי די, ולטיולים בשטח עם לינה בשקי שינה? הריי את הנסיכה דיאנה, פיינשמקרית שכמותך, מפונקת כמו שנהגת להעיד על עצמך. ובכל זאת, החלטת לצאת ליומיים, עם כל ההסתייגויות שלך מלנטוש את אורי הסלע שלך, את מאיה ואת שגב.
בערב היום הראשון של הטיול עוד יללת לאורי בטלפון חצי בצחוק וחצי ברצינות שיבוא לקחת אותך כי יש יותר מדי רעש ואת יותר מדי עייפה...לשמחת כל הבנות בקבוצה אורי הסלע לא נכנע והשאיר לנו אותך לעוד יום של כיף. כל אותו הערב שמעתי את הצחוק הגבוה והמתגלגל שלך, הסתכלתי עליך מן הצד והייתי כל כך מאושרת לראות עד כמה את מאושרת.
דיאנה ה"ביישנית" כפי שהעדת על עצמך, הפכת תוך שעות לדמות מרכזית בקבוצה שלנו, מישהי שכל אחת מאיתנו התחברה אליה, אל הכריזמה, החוכמה, חוש ההומור הציני ואיתו גם יחד הרגישות העמוקה.
רבים לא יודעים עד כמה עזרת מאחוריי הקלעים ותמכת באחרים. אולי יכולת הנתינה העצומה הזו קשורה לעצם טיבו של עיסוקך המקצועי בתחום הפדגוגיה והחינוך המיוחד, ואולי, כי זו פשוט את; נותנת, תומכת, מחזקת, מעצימה, מכילה ומחבקת.
דיאנה חברה יקרה שלי, אהובת נפשי, ליבתי, אני שואלת את ריבונו של עולם: נתת לנו יומיים של חסד ביחד; לצחוק עד דמעות, לטייל, לנשום אויר ולראות נוף, להצטלם ביחד למזכרת ולהבין שוב שאפשר לחיות, ליהנות ולשמוח, עם כל הקושי שמסביב. ואז, באבחת סכין חדה חתכת בבשר החי אחת מאיתנו ולקחת אותה, מזכיר לנו בלי שום צורך, שהחיים הם בני חלוף ושלא לעולם חוסן.
למה???
אני רוצה לסיים במלים משיר ידוע: "אל נבקש הכל לדעת, אל נסתקרן לגביי המחר, יש לפעמים שסיבה לא נודעת, יש לפעמים שנבצר הדבר. יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע. נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה. לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל".
נוחי על משכבך בשלום חברת נפש שלי, אחותי, ליבתי, אהובה שלי.
נכתב ונקרא באהבה ע"י אֶדית אבן-חן, בלווייתה של דיאנה מנין ז"ל, ת.נ.צ.ב.ה. כ' באדר תשע"ב, 14 במרץ 2012.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה