קמה בבוקר, קפה, מקלחת, מתארגנת, יוצאת מהבית.
בדרך מאכילה כמה חתולי רחוב קבועים. הם כבר מזהים את דמותי המתקרבת ורצים אליי בציפייה.
מגיעה אל החנות, פותחת את סבכת הברזל, פותחת את דלת הזכוכית, מדליקה אור, מדליקה מזגן ומאווררים.
מדליקה גם קטורת, לטשטש את ריח המחנק העומד בחנות מן הלילה.
בחוץ אני תולה את תמונת הקנווס המאורכת לצד הכניסה לחנות ואת השלט המכריז על מבצע הנחות.
מטאטאת את הרצפה ואת המדרכה שמול החנות, שיהיה נקי ומסודר. מנקה את האבק מן התצוגה בחנות.
מדליקה את המחשב, מכינה קפה ומתיישבת.
היום שלי מתחיל.
במהלך היום אני מקבלת לקוחות, לא מתעלקת עליהם אף פעם, רק מברכת לשלום ומציינת בפניהם שאם יצטרכו את עזרתי - אשמח לתת אותה. עונה על שאלות ועוזרת במידת הצורך.
לעתים די קרובות אני מוכרחה לצאת לסידורי עבודה אותם אני משתדלת לעשות במהירות האפשרית, למשל למסור תכשיטים לציפוי או לשיבוץ אבנים, לקנות חומרים או אבנים, או אריזות, ללכת לבנק או לדואר. אין לי ברירה אז אני נועלת את החנות לזמן מה ומשתדלת לחזור מהר.
באמצע היום אני משתדלת לאכול צהריים מסודר פחות או יותר ולא לשתות יותר מדי קפה. כשיש לי עבודה אני עושה אותה, אם אלו עיצובים חדשים, תיקוני תכשיטים, הזמנות פרטניות מיוחדות, כל מה שיש. אני לא דוחה דברים שיש לעשות. אף פעם לא עשיתי זאת.
לקראת אחה"צ יש יותר תנועה של אנשים ברחוב הכרמל, מטיילים, קונים, תיירים, כל מיני, צעירים ומבוגרים. האוכלוסיה כאן מאד מגוונת, האזור מושך את כל סוגי האנשים והגילאים, מכל שכבות האוכלוסיה כמעט. זו טעות להניח שרק אוכלוסיה מעוטת יכולת מסתובבת באזור הזה. כבר שנים שזה לא כך. אזור שוק הכרמל מתוייר ומטויל מאד, הוא לא רק מהווה מקום לקניית ירקות, פירות ובשר. ואם כבר מדברים, הוא נעשה מקום יקר גם לקניות מסוג זה. המון אנשים חולפים כאן גם "רק במקרה" כי הזדמנו לאזור, כי היתה להם פגישה באחד מבנייני המשרדים ברחוב המרד, או כי ירדו מהאוטובוס בתחנת הכרמלית. זהו מקום שיש בו המון חשיפה, לכן מלכתחילה בחרתי אותו עבור החנות שלי, גם אם זו נראית לאנשים בחירה תמוהה. רבים האנשים שכבר התרגלו לראות את החנות שלי כאן וכבר אינם מתפלאים כל כך. שנה וחצי כבר עברו ו"הבחורה מהתכשיטים" עדיין כאן... 
לקראת שש בערב היום כבר מחשיך. זה קצת מדכא, האמת. אני אוהבת אור יום ובכלל, אני טיפוס של יום יותר מאשר לילה. בימים אלו אני סוגרת את החנות בדרך כלל בשעה שבע, כאשר בקיץ סגרתי שעה מאוחר יותר. היה יותר אור, והיתה יותר תנועת אנשים.
אני מכבה את האורות, המאווררים והמזגן, מרוקנת ומנקה את המכשיר שמנקה את התכשיטים ממשחות הליטוש, שוטפת את ספל הקפה שלי, מנתקת את מכשירי העבודה המחוברים אל החשמל, מכניסה פנימה את תמונת הקנווס ואת שלט המבצעים. מכבה את המחשב. לוקחת את החפצים שלי, מכבה את האור ונועלת את החנות.
כשאני חוזרת הביתה, מרחק של כעשר דקות הליכה מהחנות, אני בדרך כלל עייפה מאד. אני משתדלת להכריח את עצמי להחליף בגדים וללכת למכון כושר לשעה, אבל המון פעמים פשוט אין לי אנרגיות ליותר מאשר לשכב על השזלונג בסלון ולראות טלויזיה או לקרוא ספר. אני פשוט גמורה מעייפות.
כבר שנה וחצי שזו פחות או יותר שגרת יומי, חמישה ימים בשבוע + יום שישי עד שעה ארבע או חמש אחה"צ. קשה לי ולא פשוט בכלל, הרבה דברים נדחקים הצידה בגלל השגרה המאד מחייבת הזו, אבל אם לא עכשיו - אימתי? אני בונה את העסק שלי , ו"עסק לא בונים בזה שהולכים בצהריים הביתה" (ציטוט של אבי, השכן שלי מחנות החיות).
אני רואה את העסק הזה הולך ונבנה, הריי כבר יש לי למה להשוות, אני יודעת מה היה כאן בקיץ הקודם ויודעת מה היה כאן הקיץ הזה. השאלה היא תמיד כמה זמן אוכל כך להחזיק מעמד, גם כספית וגם נפשית ואפילו גופנית.
לשמחתי אני אוהבת את מה שאני עושה ולרוב מאד נהנית, גם מהיצירה, גם מניהול העסק והזמן שלי, גם מהעבודה מול לקוחות ומן המסחר.
הזמן יגיד?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה